<h1>תוספות רי"ד — קידושין</h1>
<h2>דף ט:</h2>
[קידושין נ"ח ע"א] יצא בשר ונכנסו דגים. דוקא בשביעית אמרינן הכי משום דכתב בה [ויקרא כ"ה] קדש תהיה ויש דין קודש בחליפיה ותהיה כפירות גופן אבל בע"ז דכתיב [דברים ז'] (והיתה) [והיית] כל מה שאתה מהיה ממנה אפילו אלף כולן אסורין.
[קידושין נ"ז ע"א] בעגלה ערופה מנ"ל דאסורא בהנאה אמרי דבי ר' ינאי כפרה כתיב בה כקדשים. ובמסכת (זבחים) [כריתות (ו' ע"א)] מייתי לה דגמרינן שם שם ממרים מה מת אסור בהנאה אף עגלה ערופה אסורה בהנאה, ואפשר דפליגי אהא דהכא א"נ דהא לאיתסורי מחיים וההיא לאיתסורי לאחר עריפה דלא אתיא עריפה ומכשרי לה דומיא דשחיטה בקדשים כדאמרינן בסמוך ובמסכת ע"ז ובדוכתי אחריני אמרינן איפכא דגמרינן למת שאסור בהנאה מעגלה ערופה בג"ש דשם שם וזה מן הסוגיות המתחלפו' בתלמוד. וא"ת אמאי לא פרכינן הכא דא"כ יהא תופס דמים כקדשים. י"ל דלא פרכינן הכי אלא היכי דקרייה קרא קדש אבל הכא לא דמיא אלא לכפרה בלחוד. ויש מתרצים דהאי היקש הוא ואין משיבין על ההיקש ואינו נכון דמשום האי פירכא לא מיפרך היקש שלא תהא כקדשים.
<h2>דף י:</h2>
[קידושין נ"ז ע"ב] ובפטר חמור. פי' אע"פ שהאשה יכולה לפדותו בשה ולהיות מותרת בו אפילו הכי כל זמן שלא פדאתו הוי איסורא הנאה ונמצא שלא נתן לה כלום והוא הדין בהקדש דאמר רבי יהודה [נ"ב ע"ב] במזיד לא קידש מפני שלא נתחלל והקדש כדקא[י] קאי ואף על פי שהאשה יכולה לחללו על שוה פרוטה כדקיימא לן [י"א ע"ב] הקדש שוה מנה שחללו על שוה פרוטה מחולל אפילו הכי כל זמן שלא חיללן אינה מקודשת דבשעת קדושין לאו מדי יהב לה וה"ה הכי נמי הכא. עיין בקונטרסי בפרק השותפין שנדרו הנאה. שפירשתי בענין אחר.
<h2>דף יג.</h2>
[קידושין י"ד ע"ב] עבד עברי נקנה בכסף. אשכחן עבד עברי הנמכר לעכו"ם הואיל וכל קניינו בכסף. זה יבוא כריש לקיש דאמר [ב"מ מ"ז ע"ב] משיכה מפורשת מן התורה וכשמיעט עמיתך ממשיכה מיעט העכו"ם [בכורות י"ג ע"א]. אבל רבי יוחנן סבר דמעות קונות בישראל ועמיתך מיעט עכו"ם שלא יקנה בכסף אלא במשיכ'. ורבא סבירא ליה כריש לקיש כדאמרינן בפ' הזהב [ב"מ מ"ח ע"א]. ואמימר סבירא ליה כרבי יוחנן כדאמרי' בפ' בתרא דע"א [ע"א ע"א]. והכא דאקשי' הכי כדי לבאר לימודו גם אליבא דריש לקיש ורבא.
<h2>דף כו:</h2>
[קידושין ו' ע"ב] מפני שנראה ככהן המסייע בבית הגרנות. פירש מדאוריית' בכל טצדקי דיהיב הויא נתינה [בכורות כ"ו ע"ב] וחכמים אסרו ליתן לכהן המסיע משום דמצוה מן המובחר היא ליתן לכהן דבר שיגיע לו הנאה ולא שיתן לו בשכרו. ואף כאן כשנותן לו על מנת להחזיר אין לו לכהן שום הנאה ואף על גב דמדאורייתא יצא מדרבנן אסור לעשותו. ופתרון המורה לא נ"ל.
<h2>דף לד.</h2>
[קידושין י"ח ע"ב] כיון שפירש טליתו עליה. פי' לשון ופרשת כנפך על אמתך [רות ג'] ואין זה לשון חופה אלא גם הקידושין נקראין כן שמשעה שקידשה היא נקראת על שמו.
<h2>דף לט:</h2>
[קידושין כ"ה ע"ב] כתנאי ומעוך וכתות ונתוק וכרות כולן בביצים. פי' כל אלה החלוקות אינן אלא כשלא תלש הביצים לגמרי שאם תלשן וחתכן אפי' בביצה אחת הוי מום כל שכן בשתים כדתנן בפ' על אלו מומין [בכורות מ' ע"א] אין לו ביצים אין לו אלא ביצה אחת כו' והכא במעוך וכתות ונתוק וכרות פליגי מעוך וכתות הוא שמיעכן בידו ושיברם וכיתתם והניחם במקומן והם נקמטים ונכוצים ואינן תלויין כדמעיקרא ונתוק וכרות הוא שתלשן ממקום חבורן והיניחם בכיס והן חיין ומדולדלין יותר מדמעיקרא ובהכי פליגי הני תנאי אי חשיבי הני ביצים מומין שבגלוי אי לא דלגבי מומין בעינן מומין שבגלוי. (והכא) [והכי] מפרש התם פלוגתייהו בפ' על אילו מומין [ל"ט ע"ב] אלא הכא במומין שבגלוי (הכי מפרש סתם פלוגתייהו) פליגי, פי' אי חשיבי הני גבי ביצים מומין שבגלוי אי לא דר' יהודה סבר מעוך וכתות הוי מומא דכוויצאן פי' שעכשיו הם נכווצים ונקמטים יותר ממה שהיו בראשונה ונראה לעין הוא הילכך מומין שבגלוי הן. נתוק וכרות הוי מומא דתליין פי' יותר הן מדולדלין ותלויין ממה שהיו בראשונה. ור' אליעזר סבר מעוך וכתות לא הוי מומא דמעיקרא נמי זימנין דכוויצאן פי' יש בהמה שביציה כווצות ואינן תלויות כל כך בלא שום מיעוך הלכך לא חשוב מום שבגלוי. נתוק וכרות לא הוי מומא דמעיקרא נמי זימנין דתליאן פי' יש בהמה שביציה מדולדלות ותלויות יותר מחברתה. ור' יוסי סבר מעוך וכתות הוי מומא דהא ליתנהו פי' אין הביצים בעין כמו שהיו שהרי מיעכן וכיתתן והלכך כמאן דתלשינהו לגמרי דמי והוי מומא. נתוק וכרות לא הוי מומא דאיתנהו פי' כיון שהביצים בעין אע"פ שתלשן ממקום חיבורן לא הוי מומא ואע"פ שנסתרסה הבהמה בכך אין זה מום גלוי אלא מום שבסתר ואינו פוסל וכמו שמצאנו לגבי מומי הבכור דעד כאן לא פליגי אלא בהני אבל אם חתך הביצים והכיס שנראה מקומם חסר הוי מומא הכי נמי יש לנו לפרש גם בסירוס דעבד דפליגי תנאי דלעיל דהא כתנאי אמרינן למימרא דפלוגתא דהתם כפלוגתא דהכא היא שאם חתך הביצים של עבד עם הכיס שלהן שנראה מקומן חסר ליכא מאן דפליג דמומין שבגלוי הן ואנן לא ילפינן משן ועין אלא מומין שבגלוי ואינן חוזרין והני נמי הכי הוי אלא בסירוס פליגי ולשון סירוס נמי הכי משמע שאין החסרון ניכר בו כל כך אלא שסירסו ע"י מעוך וכתות ונתוק וכרות. ונראה לי דכל המומין ששנו חכמים לגבי בכור בכולן עבד יוצא בהן לחרות שהרי מדרש אחד ולשון אחד דרשו חכמים בשניהם דהכא גבי עבד [דרשינן] כלל ופרט וכלל ודרשנו אי אתה דן אלא כעין הפרט מה הפרט מפורש מומין שבגלוי ואינן חוזרין אף כל מומין שבגלוי ואינן חוזרין והכי דרשינן נמי לגבי מומי בכור בריש פרק על אלו מומין [ל"ז ע"א] דמקשי תלמוד' התם אמאי פסלי כל הני מומין פסח ועור כתיב ומהדר כתיב כי יהיה בו מום כל מום ומקשה ואימא כי יהיה בו מום כלל פסח או עור פרט כלל ופרט אין בכלל אלא מה שבפרט פסח ועור אין אחר לא ומהדר כל מום רע חזר וכלל כלל ופרט וכלל אי אתה דן אלא כעין הפרט מה הפרט מפורש מומין שבגלוי ואינן חוזרין אף כל מומין שבגלוי ואינן חוזרין אי מה הפרט מפורש מומין שבגלוי ובטל ממלאכתו ואינן חוזרין אף כל מומין שבגלוי ובטל ממלאכתו ואינן חוזרין אלמה תנן נפגמה אזנו מן הסחוס אבל לא מן העור ומהדר כל מום רע ריבויא הוא כו'. הנה כמו שדרשנו לגבי עבד כך דרשנו לגבי בכור. א"כ אם חתך ריס העין של עבד או אם חתך שפתו או ביציו דהוי מום שבגלוי ואינו חוזר הכי נמי דעבד יוצא בהן לחירות. וזה ששנו חכמים [נגעים פ"ו מ"ז] עשרים וארבעה ראשי איברים לא נשנו אלא לגבי צרעת שהן משופעים בראשיהן ואין הנגע נראה בהן כאחת שאין בראשיהן רוחב כגריס אבל ריס העין והשפה והביצים אינן משופעים ומיטמאין הן בנגעים וכשאומר התנא ובכולן עבד יוצא בהן לחירות למימרא דלאו דוקא שן ועין דכתיבי אלא גם בהני נמי יוצאין והוא הדין בדומין להן כגון ריס העין והשפה והביצים. ולעיל נמי דאייתינן תנא יוצאין בשן ועין וראשי איברין לא תנא כ"ד ראשי איברין אלא סתם קתני למימרא דבכולהו נפיק. תדע דהכי הוא דהא אמרן לעיל תלש בזקנו ודלדל בו עצם עבד יוצא בו לחירות ש"מ דלאו דוקא כ"ד ראשי איברים בעינן אלא כל שמנויין לגבי בכור הן מנויים גם לגבי עבד והאי דנקט ראשי איברים למימרא דבעינן מומין שבגלוי וראשי איברים הן מומין שבגלוי למעוטי שאם חסר ממנו איברים ואינן בגלוי שאינו יוצא בהן לחירות כגון כל אותן שמנו חכמים בפ"ק דאהלות [מ"ח] רמ"ח איברים באדם שלשים בפיסת הרגל שלשים בפיסת היד תשעה בראש כו' אם חיסר ממנו אבר מאותם הוי מום שבסתר ולא הוי מום גלוי אלא ראשי איברים וה"ה גם לגבי בכור. והאי דבעי רב אחדבוי התם [בכורות ל"ט ע"א] יש מחוסר אבר מבפנים אי לא לאו למיפק ביה לחולין קא מבעי' ליה דודאי לא נפיק לחולין אלא במום שבגלוי אלא לאפסולי' מעל גבי המזבח קא מבעי' לי' דהכי גרסינן התם בהלכות חוטין החיצונית בעי רב אחדבוי בר אמי יש מחוסר אבר מבפנים אי לא למאי אי לבכור פסח ועור כתיב. פי' דבעינן מומין שבגלוי כיוצא בהן כדאמרן לעיל אי לקדשים עורת או שבור כתיב ומהדר לאישתחוטי ולאתפרוקי לא מבעי לן פירוש דודאי אבר שבפנים לא חשיב מום כי קא מבעי' לן לאיפסולי מעל גבי המזבח מאי תמים יהיה לרצון כתיב תמים אין בעל מום לא אפי' מבפנים או דילמא תמים יהיה לרצון כל מום לא יהיה בו מה מום מאבראי אף חסרון נמי מאבראי אלמא אין מום חשוב גבי בכור אלא מום שבגלוי. ונראה לי דלאו דוקא בחסרון אבר יוצא העבד לחירות אלא גם אם נפגם או נסדק או נקב והוא מום קבוע יוצא לחירות שכל מום ששנינו לגבי בכור נפגמה אזנו נסדקה ניקבה ריס של עין שניקב שנפגם שנסדק חוטמו שניקב שנפגם שנסדק שפתו שנקבה שנפגמה ושנסדקה בכל אלו העבד יוצא לחירות ואין לחלק ביניהם שהרי מדרש אחד דרשי חכמים בשניהם ובלשון אחד נאמר בשניהם דבעינן מומין שבגלוי ואינן חוזרין וא"כ כל אותם שהן חשובין מומין שבגלוי לגבי בכור הן חשובין לגבי עבד. ומצאתי שגם בתוספות של בכורות נתקשו ביותר בזה הענין וכך כתב שם קשיא (לי) [לר'] הואיל והדרשות שוות בהו מאי שנא הכא דמרבינן אפ' ריס של עין שניקב מהאי ריבויא והתם לא קאמרינן (הכא) [הכי] דהא קא חשיב התם כ"ד ראשי איברים שעבד יוצא בהן לחירות וקא חשיב העינים משמע דעינים אין ריס לא ותו הכא נפגמה אזנו הוי מומא וגבי עבד לא הוי מומא דאי אמר' הוי מומא א"כ ליחשבה גבי ג' פגימות דחשי' בפ"ק דחולין [י"ד ע"ב] דהא חשיב תרתי פגימת אוזן בבכור ופגימת מום בקדשים וכל שכן שיש לו לחשוב עבד כו' עוד יש לתרץ דשאני הכא גבי מומי בכור דרבויא נכתב בלשון כל מום רע אבל התם לא כתב כי האי גוונא בריבוייא. ואינו נראה לי מה שתירץ דאע"ג דלא כתב ביה כל גבי עבד הא אמרינן לחפשי ישלחנו ריבוייא הוא ולא דרשינן בכלל ופרט וכלל אלא בריבוי ומיעוט וריבוי ואין לחלק בין עבד לבכור כלל אלא דין אחד להן. ומאי דקשיא ליה אמאי לא חשבינן גבי ג' פגימות הא לא קשיא דכיון דחשיב פגימת אוזן בבכור ה"ה לפגימת אוזן בעבד דמדרש חד דרשינן בתרוויהו. ופגימת מום בקדשים דקחשיב לאשמועינן דבית הערוה של נקבה נמי פגימתה בכל דהו כדפירש המורה התם. הלכך אין לחלק בין מומי עבד למומי הבכור. תדע דהכי הוא דהא כי הוה סברי' דאמר רבי סירוס אין לשון לא רמינן עליה מאי דתניא ר' אומר רוב המדבר שבלשונו דאלמא לשון הוי גלוי לענין בכור ופרקינן אלא רבי אומר סירוס וכ"ש לשון ולא רצה לומר דשאני עבד מבכור ש"מ דכל מאי דחשיב מום גלוי לגבי בכור לישחט עליו במדינה חשיב נמי מום גבי עבד לצאת בו לחרות. עוד ראיתי שמקשים שם אמאי לא הוו פסח או עור שני כתובים הבאים כאחד ולא נדרשינהו בכלל ופרט וכלל דהכי משמע בקדושין [כ"ד ע"א] דאי לאו דצריכי שן ועין לא הוה דריש להו בכלל ופרט וכלל. ונראה לי לתרץ דוקא כי הוה בעינן למדרש שאר איברים משן ועין במה מצינו ולא היינו סבורים דאיכא כלל בהאי קרא הוה מקשינן דהן שני כתובי' הבאים כאחד אבל כשחזרנו לומר וכי יכה הוי כלל וכן לחפשי ישלחנו אין להקשות כך דכמה כללי ופרטי דרשי' בכי האי גוונא ואע"ג דפרטי הוי טובא כמו ונתת הכסף בכל אשר תאוה נפשך כלל בבקר בצאן ביין ובשכר פרט בכל אשר תשאלך נפשך חזר וכלל [ב"ק ס"ג ע"א] וכן על כל דבר פשע על שור על חמור על שה על שלמה על כל אבידה והרבה כיוצא בהם. והאי דלא מקשינן בבכורות כדאקשינן הכא משום דהתם מפורש הכלל כי יהיה בו מום כלל ומשמע כל מום ואין אנו צריכין לדרוש מה מצינו אבל הכא דהוי סברינן דליכא כללא אלא מה מצינו דורש אקשינן ליה דהוו שני כתובים הבאים כאחד ואע"ג דכי איכא פרטי טוב' דרשינן להו ואמרינן כל הני פרטי למה לי כדדרשינן בספרי לכל הני פרטי דמעשר וכדאמרינן בפרק אלו מציאות [ב"מ כ"ז ע"א] ובריש פ' מרובה [ב"ק ס"ב ע"ב] מ"מ אין להקשות דיהיו שני כתובים הבאין כאחד ולא ילמדו לאחרים שהרי לא הם מלמדים על אחרים אלא הכלל מלמד עליהם והפרטים אינן באים אלא למעט שלא תרבה מן הכלל האחרון כל דבר אלא הדומה לפרט אבל כי דרשינן מה מצינו שאתה רוצה להביא אחרים מהם במה מצינו התם ודאי יש לומר שהן שני כתובים הבאים כאחד ואין מלמדים. ואי קשיא היכי אמרינן בבכורות דכל מום רע ריבויא הוא ולא כלל והא גבי מעשר דכתיב כל ודרשינן ליה בכללי ופרטי. תשובה הכי מקשה נמי בשילהי פרק שור שנגח [ב"ק נ"ד ע"ב] ובריש פרק מרובה ומהדר דכל ריבוייא ובכל כללא.
<h2>דף מח:</h2>
[קידושין י"ג ע"ב] ורבי יוחנן וריש לקיש דאמרי תרוייהו מלוה על פה גובה מן היורשין ואינו גובה מן הלקוחות גרסינן. ובספרים כתיב וגובה מן הלקוחות וטעות הוא דהא מתניתין היא בגט פשוט [ב"ב קע"ה ע"א] המלוה את חבירו בשטר גובה מנכסים משועבדים על ידי עדים גובה מנכסים בני חורין.
[קידושין י"ג ע"ב] גובה מן היורשין שיעבודא דאורייתא. קשיא לי דהכא אמר רב פפא שיעבודא דאורייתא, ובשלהי גט פשוט [ב"ב קע"ו ע"א] גרסינן אמר רב פפא הילכתא מלוה על פה גובה מן היורשין כדי שלא תנעול דלת בפני לווין ואינו גובה מן הלקוחות דלית לי' קלא. דמשמע טעמא דגובה מן היורשי' משום כדי שלא תנעול דלת הא לאו הכי אינו גובה אלמא שיעבודא לאו דאורייתא וקשיא דרב פפא אדרב פפא. וראיתי שכתב ר' יצחק מפאס התם האי דקאמר רב פפא הכא גובה מן היורשין שלא תנעול דלת לאו דפליגא דידיה אדידיה אלא הא קמ"ל דהיינו טעמא דאוקמוה רבנן אדאוריית' וגובה מן היורשין שלא תנעול דלת בפני לווין. ואינו נראה לי כלל דאי שעבוד' דאורייתא סבירא ליה לרב פפא מאי איצטריך למיתב טעמא גבי יורשים דמשום הכי אוקמוה אדאורייתא כדי שלא תנעול דלת דמשמע הא לאו הכי לא הוה מוקמי' להו אדאורייתא אלא הוה עבדין בהו תקנה כי היכי דעבדין גבי לקוחות, ומה תקנה שייכא לומר גבי יורשין בשלמא גבי לקוחות דיהבי דמי איכא למימר דעביד תקנתא משום דלית לה קלא ולא ידעי בה לאיזדהורי אבל גבי יורשין דממילא קא ירתי אי שיעבודא דאורייתא אמאי קא בעי למירת נכסי דלאו דידהו דאישתעבדו לאחריני ומה תקנה שייך למעבד בהו דצריכינן למיתב טעמא דהינו טעמא דגובה כדי שלא תנעול דלת. אלא ודאי מדיהיב האי טעמא ש"מ דסבירא ליה דשיעבודא לאו דאורייתא ומן הדין שלא תגבה מן היורשין אלא כדי שלא תנעול דלת גובה. ואינה גובה מן הלקוחות ואוקמינהו אדאורייתא ולא חיישינן לשמא תנעול דלת משום דלית לה קלא. ואכתי קשיין תרי לשני אהדדי. ונראה לי דההוא לישנא דגט פשוט עיקר דהא אוכחית התם במהדור' בתרא בהלכות המלוה את חברו על ידי ערב דרב פפא סבירא ליה דאפילו מלוה בשטר שיעבודא לאו דאורייתא ומשום הכי אמר בפ' שום היתומים בערכין [כ"ב ע"א] דאין נזקקין לנכסי יתומים אפילו למלוה בשטר משום דלא אישתעביד נכסי לההיא מלוה, ואתיא דרב פפא כדרבא. והכא צריך למיגרס כי התם וטעות הוא למיגרס שיעבודא דאורייתא דהא בפי' חזינן בערכין דקא סבר שיעבודא לאו דאורייתא אפי' בשטר ומהתם מוכח דאע"ג דמפרש שעבוד בשטרא אפילו הכי לאו דאורייתא כדפרישית במהדור' קמא בגט פשוט בפלוגתא דרבא ועולא דהא התם אין נזקקין לנכסי יתומים קא אמרינן לשום שטר חוץ משטר עכו"ם שיש בו ריבית ושטר כתובה הא לשטר מלוה אף ע"פ שכתב בו אחריות נכסים אין נזקקין. ומפרש טעמא משום דפריעת בעל חוב מצוה. ולא נשתעבדו הנכסים לאותה מצוה ויתמי לאו בני מיעבד מצוה נינהו. אלמא אע"ג דמפרש בשטרא אחריות נכסים אמרינן דשיעבודא לאו דאורייתא.
<h2>דף מט:</h2>
[קידושין כ"ג ע"ב] ורבי אלעזר אמר כל כי האי גוונא דכולי עלמא לא פליגי דקני עבד וקני רביה כו' והכא במאי עסקינן דאקני ליה אחר מנה ואמר לו על מנת שתצא בו לחירות. אי קשיא לרבי אלעזר דאמר שאין אדם יכול להקנות לעבד אלא אם כן יאמר לו על מנת שתצא בו לחירות אבל אם אמר על מנת שאין לרבך רשות בהן קנה רבו ודכוותה באשה נמי קנה בעלה אם כן היכי תנן בפרק מציאת האשה [כתובות ס"ט ע"ב] המשליש מעות לבתו והיא אומרת נאמן בעלי עלי יעשה שליש מה שהושלש בידו כו' דמשמע שיש זכיה לאשה בלא בעלה. תשובה התם נמי רוצה האב שיקנה בהן שדה והבעל יאכל פירות וירא ליתן המעות לחתנו שמא יאכלם ולא יקנה בהם שדה אבל לעולם אם רוצה להקנות לה על מנת שלא יהא לבעל עליהם דין פירות כשאר כל נכסיה אינו יכול. וכתב רבינו האי גאון זצוק"ל בשער חמישי של מקח וממכר שאם נתן אדם מעות לעבד ואמר לו על מנת שתצא בהן לחירות וקנה בהן נכסים מכירתו קיימת. ואינו נראה לי דהא לא הקנם לו אלא שיצא בהן לחירות ואילו היה קניין לעבד באילו המעות בשום טצדק שבעולם היה זוכה בהם האדון אלא שלא הקנם לו אלא שיצא בהן לחירות והילכך אם קנה מהם נכסים אין קניינו קנין שאינן שלו ואין לו כח בהן אלא להשתחרר בהן. ובפרק בתרא דנדרים [פ"ח ע"א] תנן המודר חתנו ממנו הנאה והוא רוצה לתת לבתו מעות אומר לה הרי המעות האלו נתונים לך במתנה על מנת שאין לבעליך רשות בהן אלא מה שאת נושא' ונותנ' לפיך ואמרינן בגמרא אמר רב לא שנו אלא דאמר לה מה שאת נושאת ונותנת לפיך אבל אמר לה מה שתרצי עשי בהן קנתה וקנה יתהון בעל, פי' מה שתרצי תעשי בו שלא יהא לבעליך רשות בהן, ושמואל אמר אפילו אמר לה מה שתרצי תעשי בהן לא קני יתהון בעל מתקיף לה רבי זירא כמאן אזלא הא שמעתא דרב כר' מאיר דאמר יד אשה כיד בעלה כו' מוכח מהכא דרבי זירא לית ליה דרבי אלעזר דאמר כל כי האי גונא דכולי עלמא לא פליגי דקני עבד וקני רביה דאם כן אמאי מוקי מילתיה דרב כר' מאיר והא אפילו רבנן מודו לרבי מאיר בהא ולא פליגי אלא בעל מנת שתצא בו לחרות דדמי למה שאת נושאת ונותנת לפיך אלא לאו ש"מ כרב ששת סבירא ליה דמוקי פלוגתייהו בעל מנת שאין לרבך רשות בהן והוא הדין נמי לגבי בעל והשתא אתי רב כרבי מאיר ושמואל כרבנן. ובפ' בן סורר [סנהדרין ע"א ע"א] נמי תנן רבי יוסי ברבי יהודה אומר עד שיגנוב משל אביו ומשל אמו ומקשה בגמ' אמו מנא לה מה שקנתה אשה קנה בעלה ומסיק כגון דאקני לה אחר ואמר לה על מנת שאין לבעליך רשות בהן. ובפ' מי שאמר הריני נזיר [נזיר כ"ד ע"א] נמי תנן ואם שלה היתה הבהמה תצא ותרעה בעדר ומקשה בגמרא היא מנא לה מה שקנתה אשה קנה בעלה אמר רב פפא שקימצה מעיסתה אי בעית אימא דאקני לה אחר ואמר לה על מנת שאין לבעליך רשות בהן. ובפסחים נמי בפ' האשה [פ"ח ע"ב] תנן שכח מה שאמר לו רבו כו' ומקשה בגמרא מה שקנה עבד קנה רבו אמר אביי הולך אצל רועה הרגיל רבו אצלו דניחא ליה בתקנת' דרביה ומקני ליה חד מינייהו ואמר ליה על מנת שאין לרבך רשות בו. אלמא כל הני סברי כרב ששת ש"מ דהילכתא כוותיה והמקנה לאשה על מנת שאין לבעלה רשות בהן דבריו קיימין ואין לבעל רשות בהן דקיימא לן [ברכות ט' ע"א] יחיד ורבים הלכה כרבים וכל שכן דרב סבירא ליה כרבי מאיר ושמואל כרבנן וקיימא לן [בכורות מ"ט ע"ב] דהלכה כשמואל בדיני. וראיתי מקשי' דרב אדרב דהיכי אמר רב דאם אמר לה מה שתרצי תעשי בהן קנתה וקנה יתהון בעל והאמרינן בפ' חזקת הבתים [ב"ב נ"א ע"ב] בהלכה ולא לאשה בנכסי בעלה, אמר רב המוכר שדה לאשתו קנתה והבעל אוכל פירות במתנה קנתה ואין הבעל אוכל פירות. ואין זו קושיא דהתם כיון דבעל יהיב מתנה לאשתו סלוקי מסלק נפשיה מינה. אבל כי יהבי לה אחריני לא מסלק נפשיה ומה שקנתה אשה קנה בעלה.
[קידושין כ"ט ע"ב] רבי יהודה לטעמיה דאמר מלוה הכתובה בתורה ככתובה בשטר דמיא כו' עד ורבנן לטעמיהו. לא ידעתי אנה חלקו בחלוקה זו. ונראה לי דה"ג רבי יהודה סבר ורבנן סברי.
<h2>דף נ:</h2>
[קידושין י"א ע"ב] הרי הקדש דכתי' ונתן הכסף וקם לו. זה המקרא לא נמצא אלא הכין כתיב [ויקרא כ"ז] ויסף חמישית כסף ערכך עליו וקם לו. והכי קאמר והרי הקדש דכתיב שאם יתן הכסף יקנה ואם לאו לא ואמר שמואל שאם חיללו בפרוטה מחולל ואמאי יצא לחולין בפרוטה והא כסף כתיב.
[קידושין י"א ע"א] רב יוסף אמר טעמייהו דבית שמאי כדרב יהודה אמר רב אסי דאמר רב יהודה אמר רב אסי כל כסף האמור בתורה כסף צורי. הרבה נראה לי דחוק פתר המורה בשיטה זו, וכך נראה לי לפרש כסף האמור בתורה הוא כסף צורי ובקידושי אשה כתוב כסף כדילפי' [ד' ע"ב] קיחה קיחה ואילו היה כתיב שקל כסף היה משמע סלע השתא דכת' כסף סתם הוא דינר כסף שהוא רובע שקל כדאשכחן ביוסף דכתיב [בראשית ל"ז] וימכרו את יוסף בעשרים כסף והן עשרים דינרי כסף כמו שיסד הקליר בקרובץ דשקלים שהן עשרים דינרים שעושין עשרה בקעים והגיע לכל אחד בקע ולפיכך נתחייבו ישראל ליתן בקע לגלגלת וסכום כולן הגיע חמשת סלעים ולפיכך נתחייבו ישראל חמשת סלעים לפדיון הבן ולאפוקי ממאן דמתרגם בעשרים סלעים דכסף. ומקשה וכללא הוה והרי טענה דכתיב כי יתן איש אל רעהו כסף או כלים לשמור ותנן הטענה שתי כסף וההודאה שוה פרוטה. פי' כל היכא דכתיב כסף סתם דינר הוא בתמי' והרי גבי טענה דכתיב כסף סתם ושיערו חכמים בשתי מעות כסף שהן שליש דינר ומתרץ התם דומיא דכלים מה כלים שנים אף כסף שנים ומה כלים דבר חשוב אף כסף דבר חשוב פי' אי הוי כתב כסף הוה משערי' בדינר אלא משום דכתיב כסף או כלים ואיתקש כסף לכלים לומר לך מה כלים שנים אף כסף שנים ולהכי שיערו בשתי כסף ולא באחת והאי דשיערו נמי במעות ולא שיערו בשני דינרין דילפינן נמי מכלים מה כלים דבר חשוב כלומר כל מה שהן חשובין הן ואפי' שני מחטין שאין לנו לשער בכלים גדולים אלא בכל מה שהן אפילו שני מחטין דכלים סתם אמר רחמנא והמחטין כלים הן אף כסף נמי כל מה שהן חשובי' ואפי' מעות ואי לא הוה כתיב כסף הוה משערינן במעות של נחשת דהיינו פרוטות השתא דכתיב כסף הן מעות של כסף שהן שליש דינר. ואף על גב דבפרק שבועות הדיינין [שבועות ל"ט ע"ב] גרסינן ומה כסף דבר חשוב כו' הכא (דאיתא) [דחיה] הוא דקא מדחי לה כי היכי דלא תיקשי ליה ולבסוף דמסיק למילתיה דרב אסי שפיר וטעמא דבית שמאי לאו כדרב אסי הוא. עיין בקונטרסי בבכורות בפרק יש בכור לנחלה.
<h2>דף נו:</h2>
[קידושין י"ז ע"ב] ואי ס"ד דאוריית' כי לא באו ברשות נמי כי קא שקל חליפי ע"ז קא שקיל. פירוש ואין לומר יש בריר' בשני מינין כי אם במין אחד דהכי תנן בריש' בפ' ששי דמסכ' דמאי [מ"ט] חבר ועם הארץ שירשו את אביהן עם הארץ יכול הוא לומר לו טול אתה חטי' שבמקום פלוני ואני חטים שבמקום פלו' טול אתה יין שבמקום פלו' ואני יין שבמקום פלו' אבל לא יאמר לו טול אתה חטים ואני אטול שעורים טול אתה הלח ואני אטול היבש. פי' אסור לו לחבר למכור הדמאי לעם הארץ עד שיעשרנו כמו שאסור לו למכור הטבל בלא מעשר שלא יוציא מידו דבר שאינו מתוקן וכשחולק עמו מין אחד אמרינן זהו חלקו המגיעו ויש ברירה אבל כשמחליף מין במין אין לומר ברירה אלא הוה ליה כמחליף ומוכרו לו והלכך אסור להחליף מין במין עד שיעשר. והכי נמי אמרי' בפ' בתרא דבכורות [נ"ו ע"ב] דתנן התם האחין השותפין שחייבים בקלבון פטורין ממעשר בהמה ושחייבין במעשר בהמה פטורין מן הקלבון קנו מתפושת הבית חייבין ואם לאו פטורין חלקו וחזרו ונשתתפו חייבין בקלבון ופטורין ממעשר בהמה, ואמרי' בגמ' אמר רב ענן לא שנו אלא שחלקו גדיים כנגד טלאים אבל גדיים כנגד גדיים אמרינן זהו חלקו המגיעו משעה הראשונה, ור"כ אמ' אפילו חלקו גדיים כנגד גדיים אין אומרין זהו חלקו המגיעו משעה ראשונה א"ר אלעזר לא שנו אלא שחלקו תשעה כנגד עשרה ועשרה כנגד תשעה אבל חלקו תשעה כנגד תשעה עשרה כנגד עשרה אומרין זהו חלקו המגיעו משעה ראשונה ור"י אמר אפילו חלקו תשעה כנגד תשעה ועשרה כנגד עשרה אין אומרין זהו חלקו המגיעו משעה ראשונה. פי' רב ענן ור' אלעזר סביר' להו דיש בריר' ובעו שיהא מין א' ומנין א' ואז אמרי' בריר' אבל אם חלקו ב' מינין או מין א' בשני מניינין אין לומר בהן בריר' ור"נ ור"י סביר' להו דאין ברירה ואפי' במין א' ומנין אחד. הנה למדנו מיכן דאפי' למאן דאמר יש ברירה בשני מינין לא אמרי'. והכא נמי אי ירושת הגר דאוריית' כי לא באו ברשותו נמי כל היכא דקיימי דידיה הוי וזכה בהם וכשמחליף ע"ז במעות או יין נסך בפירו' חליפי ע"ז קא שקיל שאין לומר ברירה בשני מינין.
<h2>דף נח:</h2>
[קידושין נ"ח ע"ב] חטה אחת פוטרת את הכרי. ראיתי מקשים והא תתן לו כתיב [דברים י"ח] ובעינן כדי נתינה כדדרשי' [חולין קל"ה ע"א] גבי ראשית הגז. ונראה לי לתרץ דבודאי מצוה ליתן לו דבר חשוב כדתנן בפ' ראשית הגז [שם] וכמה הוא נותן לו משקל ה' סלעים שנאמר תתן לו שיהא בו כדי נתינה. והכי נמי תנן בשלהי פיאה [פ"ח מ"ה, מ"ו] אין פוחתין לעני בגורן מחצי קב חיטים וקב שעורי' כו' עד מדה זו אמורה בכהנים ובלוים ובישראלים. פי' גם כשמחלק תרומה בגורן לכהנים או מעשר ראשון ללוים אל יפחות לכל אחד מחצי קב שיהא בו כדי נתינה. אבל מיהו אע"פ שמצותו בכך אם אינו רוצה לקיים מצוה זו ותרם חטה אחת מכל הכרי ניתקן ויצא מידי טבלו אלא שלא קיים מצות נתינה. וה"נ תנן בפ"ב דתרומות [מ"ב] אין תורמין מן הטמא על הטהור ואם תרם שוגג תרומתו תרומה מזיד לא עשה כלום ומייתינן לה במסכת פסחים בפרק כל שעה [ל"ג ע"א] וביבמות בפ' האשה [פ"ט ע"א] פי' אין תורמין מן הטמא על הטהור דאמר קרא [דברים שם] תתן [לו] ולא לאורו ואע"פ שמצותו בכך אם תרם ניתקן טיבלו ואע"פ שחיסר מצוה. והא דקתני במזיד לא עשה כלום פליגי בה בהאשה רבה [יבמות שם] רב חסדא אמר לא עשה כלום דאפילו ההוא גריוא הדר לטיבליה. ורב זביד אמר לא עשה כלום (דאפילו ההוא) לתקן את השירים אבל תרומה הוי וכל זה משום קנסא אבל תרומתו מן דינא תרומה היא ואע"פ שחיסר מצוה.
